<h1>צרור החיים הדרך השביעי סימן ד'</h1>
<h2>דף כא:</h2>
ומדרשו, נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה (תהלים ס'). פי' הב"ה מנסה לצדיקים נס אחר נס שהוא ית' מפאר עמהן שאומרים פלוני נתנסה ועמד בנסיונו והב"ה נתן לו שכרו על שעמד בנסיונו. ואמרו במדרש בראשית רבה (ריש נ"ה), נסיון אחר נסיון בשביל לנסותם בעולם בשביל לגדלם בעולם כנס הזה של ספינה וכל כך למה, מפני קושט סלה, בשביל (שנתקשט באומות) [שתתקשט מדת] העולם בעולם, שאם יאמר לך אדם למי שהוא רוצה מעשיר למי שהוא רוצה עושה מלך, אברהם כשרצה עשאו מלך, כשרצה עשאו עשיר. יכול אתה להשיבו ולומר לו, יכול אתה לעשות מה שעשה אברהם, והוא אומר, מה עשה. ואתה אומר, בן מאה שנה מל, ואחר כל הצער הזה נאמר לו קח את בנך את יחידך, ולא עכב. הוי אומר, נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה. זהו ה' צדיק יבחן (תהלים י"א) כמו היוצר כשהוא מבחין הכלי להראות לבני אדם מלאכתו אינו מבחין רק בכלי שלם. והב"ה כן, אינו מנסה רק לצדיקים ולא לרשעים. ויוסף נתנסה ונתגדל כמו שאמרו במדרש (שם צ') ר' יודן בשם ר' בנימין אמר יוסף משלו נתנו לו. הפה שלא נשק בעבירה — על פיך ישק כל עמי (ברא' מ"א), הצואר שלא דבק בעבירה — וישם רביד הזהב על צוארו (שם), ידים שלא מששו (בע"ז) [בעבירה] — ויתן אותה על יד יוסף (שם). הגוף שלא דבק בעבירה — וילבש אותו בגדי שש (שם). רגלים שלא (פשעו) [פסעו] בעבירה [יפסעו לקרוכים] — וירכב אותו במרכבת המשנה. מחשבה שלא חשבה לעבירה, תבא ותקרא חכמה, שנא' ויקראו לפניו אברך, אב בחכמה ורך בשנים. אבל נבוכדנצר, טפסר, טפש בחכמה ושר בשנים. וכן בכל דור ודור הב"ה מנסה את ישראל אם עומדים בנסיונם מגין עליהם ועושה עמהם נס. ומלכות יון הרשעה היתה תכונה שלהם רעה להעביר ישראל מדתם ולבטלם מן המצות ומן התורה. כמו שאמרו במסכת מעילה (י"ז, א') פעם אחת גזרו מלכות (יון) הרשעה שמד על ישראל שלא ישמרו השבת ולא ימולו בניהם ויבעלו נדות. הלך ר' ראובן בן אצטרבלי וספר קומי, פי' כמו שעושין הגלחים כדי שלא יכירוהו. והלך וישב עמהם. אמר להם, מי שיש לו אויב ירצה שיהיה עני או עשיר. אמרו לו עני. א"כ לא יעשו מלאכה בשבת. אמרו לו, שפיר קאמר', בטלוה. אמר להם, מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא. אמרו לו יכחיש. אמר להם, אם כן ימולו בניהם. אמרו שפיר קאמ', בטלוה. אמר להם, מי שיש לו אויב ירבה או ימעט. אמרו לו, ימעט. א"כ לא יבעלו נדות. אמרו שפיר קאמ', בטלוה. לסוף הכירו שהוא יהודי, והחזירום. אמרו, מי ילך ויבטל הגזרה. אמרו, ילך ר' שמעון בן יוחאי דמלומד (בנסיון) בנסין הוא, ואחריו ילך ר' אלעזר בן חלפתא. אמר להם ר' אלעזר אלו אבא חלפתא קיים יכולים אתם לומר תן בנך להריגה, ואמר ר' שמעון אם אבא קיים יכולים אתם לומר תן בנך להריגה. פיר' שהיה סבור כי ר' אלעזר מפני פחד המלכות היה אומר כן שהיו נותנין אותו להריגה, ועל כן ענה ר' שמעון אנא נמי מאי שנא. ואמ' ר' אלעזר דילמא עניש לי ר' שמעון קא מסתפינא, כלו' על שום ענין שיאמר כנגד ר' שמעון, [קביל עליה] דלא לענשיה. כשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה זו בפניהם מנין לדם השרץ שהוא טמא. עקם ר' אלעזר ואמר וזה לכם הטמא (ויקרא י"א). אמר לו ר' שמעון, מעקימת שפתיך נכר שתלמיד חכם אתה. יחזור הבן אצל האב, פי' קללו ונפטר ר' אלעזר, ונזכר ר' שמעון מן הנדר ונתפלל בעדו וחיה. ויצא לקראתם בן תמליון, פי' שד אחד, אמר להם, רצונך שאלך עמכם. בכה ר' שמעון ואמר שפחת בית אבא נזדמן לפניה כמה פעמים, פי' בעבור הגר, ואני אפילו פעם אחת, יבא הנס מכל מקום. (רוח) קדים עאל בברתיה דקיסר, פי' השד נכנס בבטנה של בת קיסר. כי מטא התם והיו מבקשים רופא ובא ר' שמעון ורפאה, ואמ' בן תמליון צא. אמרו מבית המלך שאלו כל מה דבעיתו. עיל בבית גנזי המלך ואשכח האי אגרתא וקרעיה. והיינו דאמר ר' אלעזר אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טפי דמים, פי' על הפרוכת.
הנה לך כי לעולם מלכות יון ומלכות רומי חייבת כוונתם לבטל את ישראל מדתם. שהרי גזרו שיבטלו שבת ולא ימולו בניהם ושיבעלו נדות. וכן אמ' במדרש ותקע כף ירך יעקב, ירכו אלו הצדיקים, ואמ' מאן אינון דקיימי עלמא צדיקים דעסקי באורייתא שנא' (משלי י') וצדיק יסוד עולם, אמ' איתבר להון, וכוונתם כי יודעין הקול קול יעקב והידים ידי עשו (ברא' כ"ז). ואמרו במדרש (ב"ר פס"ה) נכנסו כל אומות העולם אצל בלעם בן בעור ואמרו לו, תאמר לנו (שאין) [שאנו] יכולין להזדווג באומה זו. אמר להם, לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות. אם אתם מוצאין שם תינוקות מצפצפין בקולות, אין אתם יכולים להזדווג להם. ואם לאו אתם יכולים להם, שכך הבטיחם אביהם ואמר להם, הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצויה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו ואם לאו הידים ידי עשו. ומלכות יון הרשעה בקשה להעביר ישראל מדתם וגזרו עליהם לבטל השבת ושלא ימולו את בניהם ושלא יקדשו את החודש, וכוונתם לרעה בראותם כי אלו הג' דברים מביאין שפע לישראל ומקיימין אותם, כי השבת יש בו ברכה כמו דאתאמר וברכתו מכל הימים, ואמרו חז"ל (ביצה ט"ז, א') נפש יתירה נתוספת לו לאדם בערב שבת. ובמילה כתיב (ירמיה ל"ג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ובקדוש החדש יש בו שפע בבא החדש שהיא מתחדשת, ואומרים בברכת הלבנה שהם עתידים להתחדש כמותה. ועל כן היו רוצים לבטל כל אלו המצות כדי שלא יהא להם שפע, והם עמדו במצותם. והב"ה הגין עליהם וגברו בית חשמונאי ונצחום. ובדקו ולא מצאו משמן הטהור רק פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק רק לילה אחת, ונעשית בו נס והדליקו ממנו ח' ימים, ועשאום ימים טובים כמו שכתבתי בפסקים למעלה. והב"ה שלם להם מדה כנגד מדה, הם קיימו מצות המביאים ברכה ושפע לעולם, על כן נעשה הנס בשמן שהוא עליון על כל המשקין, וכתיב (תהל' קל"ג) כשמן הטוב וגו' (ונעשה בו נס). והראה להם הב"ה חבתו עמהם כי הנס היה ח' ימים, ועל כן מדליקין ח' ימים, וגומרין הלל בהם. ואמרו ז"ל (שבת כ"ג) הזהיר בנר חנוכה הויין ליה בנים (זכרים) תלמידי חכמים. וזהו (קהלת י"א) תן חלק לשבעה וגם לשמונה, רומז לימי חנוכה ולשמיני חג עצרת. וזהו שאמרו (שבת כ"א, א') אסור להשתמש לאורה לומ' כי הענין גדול וקדוש. ועל זה אמרו הזהיר בו בניו תלמידי חכמים, רמזו לחכמת שלמה והזהיר בו מדה כנגד מדה בניו תלמידי חכמים. והמדה הזאת נקראת נס. וזה מה שאמ' בתפלה, ושא נס לקבץ גליותינו, כלומר כי בעונות סוכת דוד היא נופלת, ואנו מתפללין שישא אותה, וכמו שאמרו (תה' י"ב) עתה אקום יאמר ה'. על זה אמר הפסוק, נתת ליראיך נס להתנוסס, כלומר המדה הזאת מנסה את הצדיקים, מפני שהיא מתפארת עליהם כמו שאמרו וזו היא מדת העולם שכתבתי. ובזמן שישראל משמרין התורה, הב"ה מקרב הגאולה, שנא' (ישעיה נ"ו) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות.
<h2>דף כג.</h2>
ומי שמדליקין עליו בתוך ביתו אינו צריך להדליק במקום שהוא יושב בבית בעל הבית ולא להשתתף עמו בפרוטה. אבל אם אין לו בית שידליקו עליו ומתאכסן עם בעל הבית, יתן חלקו בשמן ויוצא ידי חובתו. ואם האורח יש לו בית בפני עצמו, ידליק, אע"פ שמדליקין עליו בביתו, מפני העוברים.
בענין הברכה. בלילה הראשונה המדליק מברך אקב"ו להדליק נר של חנוכה ושעשה נסים ושהחיינו. והרואה מברך שתים שעשה נסים ושהחיינו, וזה בשלא הדליק ולא הדליקו עליו בביתו ואינו עתיד להדליק הלילה, הא לאו הכי אינו צריך לברך אע"פ שהוא רואה, דלא מצינו יוצא מן המצוה וחוזר ומברך על הראיה, כן דעת מורי הרשב"א ז"ל. ויש מן הגאונים ז"ל שאמרו שאע"פ שמדליקין עליו בביתו צריך לברך על הראיה, וכתב מורי ז"ל ואין להם על מה שיסמוכו. ודעת התוספות כדעת הגאונים. וגם כן בבא בדרך ונתאכסן בבית הגוי להדליק על שלחנו מותר ומניח נר אחרת להשתמש ויחשוב הגוי כי לכבוד הוא עושה.
<h2>דף כג:</h2>
מי שאין לו אלא פרוטה ויש לו להדליק נר ביתו ונר חנוכה, נר ביתו עדיף משום שלום ביתו. היו לפניו נר חנוכה וקדוש היום, נר חנוכה עדיף, משום פרסום הנס. ועוד שאיפשר לקדש על הפת.
<h2>דף כד.</h2>
ומזכירין על הנסים בתפלה וכן בברכת המזון בהודאה. ואם טעה ולא הזכירו אינו חוזר.
